לפני כמה שנים הגיעה המוזיקאית והשחקנית אניה בוקשטיין ללוס אנג'לס ונדהמה מהדרך שבה מוצגות שם נשים. "נדהמתי מהמיזוגניה שהייתה בכל מקום. לכל מקום שהלכתי רק ראיתי איך מרדדים נשים. אפילו הפרומואים שראיתי בקולנוע, השיקוף של האישה בחוץ נראה כל כך שטוח, כל כך מעפן. זה דחה אותי. אני זוכרת שטסתי הביתה בטיסת לילה וכתבתי שיר על דף של אל-על בדיוק על זה. באתי הביתה, הלחנתי אותו מהר על הפסנתר וככה הוא נולד". לשיר קוראים "בא הסוף" והוא שיר מאוד כועס. "נכון. כתבתי אותו והרגשתי שמשהו שם לא מדויק אז שלחתי אותו לגלעד כהנא והוא דייק לי אותו". את כותבת שם: "אני אישה כועסת, כמה שיט אני לועסת, וזה לא, זה לא יורד לי בגרון". "קודם כל, כעס הוא רגש לגיטימי. עדיף לא לצבור אותו אלא לכתוב אותו. וכמו שאמרתי לך, כאישה לא חסר על מה לכעוס. אגב, כמה חודשים אחרי הביקור שלי בלוס אנג'לס פרצה תנועת 'מי-טו' והכול השתנה". את מרגישה שהשתנה? "במידה מסוימת כן. אני חושבת שאני השתניתי". והיחס אליך? "זה לא שעברתי חוויות של הטרדה, תמיד הייתה לי היכולת לשים גבולות, אבל אני מדברת על משהו הרבה יותר רחב, על שוויון הזדמנויות, על שוויון בשכר, על שוויון ביצירה". והיו כאלה שזלזלו בך בתעשייה בשל היותך אישה? "בחיים לא, עברתי כל מיני חוויות כמו כולם אבל מעולם לא זלזלתי בעצמי אז לא נתתי לזה לקרות. האם ימשיכו להיות סליזים בעולם? ברור, אבל אני חושבת שהצבנו איזשהם גבולות שעושים קצת סדר". היו מקומות שה'מי-טו' הלכה לדעתך קצת רחוק מדי? "אולי, אתה הרי צריך להקצין קצת בשביל לזעזע את המערכת ואז היא מתקנת את עצמה לבד". *** האזינו כאן לריאיון עם אניה בוקשטיין בספוטיפיי