אחד השיעורים הכי חשובים שמלמדים בבית ספר לעיתונות הוא שהכותב הוא אף פעם לא הסיפור. הייתי חולה באותו יום שלימדו את זה, ולכן אני חייב לשתף אתכם קוראים נכבדים ש"ביקור התזמורת" זה אחד מהסרטים הישראלים האהובים עליי בכל הזמנים. ראיתי אותו בקולנוע בלי לדעת עליו דבר, והתאהבתי. כל כך אהבתי אותו שהלכתי שוב, והפעם הכרחתי את החבר רונן להצטרף אליי. גם הוא התאהב, בסאלח בכרי, אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת. האגדה מספרת שהבמאי ערן קולירין כמעט השתכנע לשכתב את התסריט של הסרט, ולהוסיף לו התייחסות לקונפליקט הערבי-ישראלי, אך בסוף חזר לבסיס המינורי שמחזיק את הסרט. הבסיס האנושי. איזה מזל שכך קרה. לא חסרים לנו סרטים על הסכסוך, כן חסרים לנו יותר סרטים כאלה על החיים עצמם. על אהבה, על אובדן, על מוזיקה. אני משוכנע שהוא היה זוכה בפרס הסרט הזר באוסקר, אם לא היו שמים שם לב הגויים שרוב הסרט בעצם באנגלית ולכן הוא לא יכול להיות מועמד. כשהוחלט לעבד את הסרט לבמה ולקחת אותו לברודווי לפני עשור, קצת התפלאתי. איך קולירין, שהמצפן האמנותי שלו כיוון אותו ליצירת סרט שהכוח שלו הוא בפשטות שלו, הופך את יצירת המופת שלו למיוזיקל? שיהיה ברור, אני מאוד אוהב מחזות זמר, אבל מה לסרט הקטן והאנושי הזה ולשואו טיונס גדולים מהחיים? ואז המחזמר עלה וכבש את אמריקה, תרתי משמע.