ביומיים האחרונים התחוללה סערה סביב דברים שאמרתי, שלפיהם לדעתי צה"ל צריך להיות צבא גברי, בלי חיילות, ובלי עיסוק בנושאים שאינם קשורים ישירות ללחימה. כהרגלנו, מיד הודבקו תוויות: "חשוך", "מסוכן" ועוד שלל סופרלטיבים. אני מודה שלא לגמרי הבנתי מה הדרמה. זו דעתי. מותר שתהיה לי דעה. אני אומר את זה בצורה ברורה: עזבו אותי משילוב נשים, עזבו אותי מהטמעת תפיסות להט"ב, עזבו אותי משיח האקלים. אלה בדיוק הנושאים שבהם צה"ל עסק בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר. אז אמרתי את הדברים, אז הזהרתי, ובסוף קיבלנו את האסון. ולכן אני אומר זאת גם עכשיו, ביתר שאת. מי שחושב שאחרי השבעה באוקטובר יש לנו עדיין את הפריבילגיה להתעסק בשוליים, טועה. אין לנו. אין לנו שום מרווח לשטויות. הצבא צריך להיות ממוקד בדבר אחד בלבד: ניצחון במלחמה. בעיניי, זה לא עניין אידיאולוגי אלא עניין מבצעי. מבחינה פיזיולוגית, נשים חלשות יותר מגברים. זו עובדה, לא עלבון. ולכן הן פחות מתאימות ללוחמה. כשעוסקים בלחימה, לא בכור היתוך ולא בהנדסה חברתית, צריך להסתכל על התאמה לקרב, לא על מסרים ערכיים. מכאן גם הביקורת שלי על עיסוק יתר בפמיניזם, על תפקידי יוהל"ם, על שילוב להט"בים באגף המודיעין, ועל כל שיח האקלים שחדר לצבא. אני לא רוצה לשמוע על זה, ובטח שלא בזמן מלחמה. לא משום שאני מתנגד לחברה פלורליסטית, אלא משום שצה"ל אינו מעבדה חברתית. הוא צבא. ולבסוף, חשוב לי לומר דבר פשוט: זו דעתי. בחברה חופשית ופלורליסטית, מותר לאנשים להחזיק בדעות שונות גם אם הן לא נוחות. מותר לנהל ויכוח. מותר לא להסכים. מה שלא מותר הוא לסתום פיות בשם הנאורות. תודה על תשומת הלב.