עודף המוטיבציה לשווק הצלחות במבצעים ובמלחמות היה תמיד אתגר עבור מסבירים ודוברים במערכות ביטחוניות ומדיניות. כעת בעידן המודרני שבו ים המידע, רשתות חברתיות ומהירות בהם נרטיבים מתחלפים - האתגר הוא גדול בהרבה. לכן תמיד עדיף ללכת על קרקע בטוחה שמורכבת משני תהליכים לכאורה פשוטים: אחידות המסר ואחידות הנתונים המועברים לציבור. במקרה הבוחן הישראלי בימים אלו מתפתח בלבול סטטיסטי. פעם אחת מדווחים בצה"ל על אחוז מסוים של השמדת עשרות סוללות טילי קרקע-קרקע, ופעם אחרת על ידי גורם צבאי המספרים משתנים. פעם אחת אומרים לעיתונאים שקל לייצר משגרים ופעל שנייה שמדובר בפריט צבאי מורכב. פעם הדגש בדוברות הוא הוא על מספר המטרות, ופעם על מספר החימושים (לא עושים אבחנה בין טיל לפצצה ומשקל ראש הנפץ הקרבי, מדויק או טיפש). והמספרים משתנים מגורם צבאי לגורם אחר. חשוב להדגיש כי הבעיה היא לא רק טכנית. היא מהותית. היא נוגעת במרכז העצבים הישראלי: באמון ובאמינות של דובר צה"ל בפרט ובמערכת הצבאית בכלל. אחרי 7 באוקטובר התפיסה של הציבור את צה"ל הפכה להיות הרבה יותר ביקורתיות וחלקים בתוך הממסד הביטחוני לא הפנימו כי הם עדיין במבחן ציבור ומה שהרחוב מצפה מהפוליטיקאים שמזגזגים בעובדות ובהחלטות זה לא מה שמצפים מסולם הערכים והמקצועיות של צה"ל.